פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מיומנה של מכורה לפייסבוק

      אחרי שכבר לא נשארו לה חיים בעולם האמיתי, בר אומנסקי נגמלה מהמחשב. אבל לא מוואלה! zone, כי אצלנו כיף


      בעודי הולכת ברחובות תל אביב, אומרת שלום לאנשי מייספייס "מגניבים" עם אובר פוזה וחסך בקישורים חברתיים, הבנתי שמלבד צווחת ה"OMG זאת ההיא מהפייסבוק!", אף אחד לא צועד לידי.

      קוראים לי בר אומנסקי, ואני מכורה לשעבר לקהילות חברתיות באינטרנט. ממש כמו כולם, גם אני התמכרתי לצ'יטוט חסר משמעות עם אנשים חסרי אישיות, שמלבד לבקש ממני להתפשט במצלמת אינטרנט, לא ממש תרמו לקטגורית "בידור ופנאי" בחיים שלי.

      יש אינטרנט, אין חברים

      ואז הבנתי שגם אני נפלתי קורבן להטעיה הקלאסית – ככל שהיו לי יותר חברים וירטואלים, כך רשימת חברי במציאות נעלמה כמעט. הקדשתי כל דקה פנויה לשיחות אינטרסנטיות בשביל לקבל תגובה באלבום התמונות שלי, שאלתי לשלומם של אנשים שמורכבים מפיקסלים של מחשב ולא מרגשות, והתאהבתי בהורס הרגיש של האתר, בגלל כשרון השיחה שלו במסנג'ר, ולא יותר.

      האם אני כל כך רדודה ושטחית כי התמכרתי לעולם וירטואלי? אני לא חושבת. הסיבה האמיתית שהתמכרתי אליו היא כי הייתי פחדנית שרוצה לברוח מהמציאות. קשר וירטואלי נועד לאנשים שמפחדים מאינטימיות, מטעויות. זאת היתה הדרך הכי טובה להכיר בני זוג בלי להיפגע, זאת היתה הדרך הכי טובה לשתף אנשים בסודות בלי שאף אחד ידע. פחדתי שהחיים האמיתיים שלי, שהם לא תמיד נוצצים כמו דף הבית של פריס הילטון, ינשכו אותי חזק בתחת, בלי הסברים או פתרון.

      איך עוברים את הקריז?

      כשספק האינטרנט שלי שבק חיים, ונכנסתי לקריז נוראי, הבנתי שאני צריכה גמילה. החלטתי לבצע "חרם צרכנים" על אתרי הקהילות החברתיות – לא העליתי תמונות חדשות, לא התחננתי לתשומת לב ולא נכנסתי באופן כפייתי לדף הבית שלי. זה היה קשה, אבל התוצאות לפניכם:

      אני נקייה כבר שלושה חודשים, ומרגישה נהדר. מלבד ההארה, נוכחתי לראות שכל ה"כוסיות" באתר הן כונפות ממדרגה ראשונה, שפשוט מבינות יותר בזוויות צילום מאשר בקשירת קשרים חברתיים. אז צאו לרחוב, תלמדו להגיד "נעים מאוד", תמזמזו רק עם אנשים אמיתיים ואל תלקקו סוכריות של זרים וירטואלים. תאמינו לי, לא יוצא מזה שום דבר אמיתי.