פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      שמישהו ימצא לי שלולית

      קצת נמאס לנו מסיפורי אהבה טראגים, אז בחרנו משהו אחר. זה ארוך אבל נו, יש מוסר השכל וכל זה. קבלו סיפור מאת עמית בוצר

      אני זוכר פעם בערב שבת, בשעות המאוחרות, כאשר ירדתי אל העיר בכדי לקנות לעצמי חלת שבת מן היותר משובחות. היו אלו ימי השיא של החורף ומערכות הניקוז הוכיחו עד כמה הן רעועת. הרחובות בעיר התחתית היו רבע מוצפים ונאלצתי להקריב את נעליי למען אותה פיסת בצק.

      החנויות ברחוב הרצל נסגרו מוקדם משציפיתי ואילולא חלף שם שוטר, עוד הייתי מנפץ את שמשת המאפייה הסגורה מרוב תסכול. על-אף, שנהגי התחבורה הציבורית כנראה סיימו כבר את עבודתם, המשכתי בכל זאת ללכת לכיוון התחנה הקרובה בכדי לנסות ולהספיק לאוטובוס המזל.

      לפתע נעצרתי ולמולי ניצב מראה משונה בהחלט. חסר-בית בעל מראה תמוה לחלוטין, ישב על כיסא עץ מתנדנד, בדיוק באמצע שלולית ענקית, אוזניות על ראשו, בגדיו דקים, בעודו בוהה בעננים ומראה זה אף נראה תמוה כפליים כאשר בכל רגע העננים עמדו לפצוח במבול.

      החלטתי להפחית מעט מדיכאוני ולהשתעשע על חשבונו של האיש המוזר ההוא. סברתי, כי לבן-אדם העומד חצי ערום, עם מכשיר חשמלי ועוד בעת מבול, יכולה להיות רק כוונה אחת. "סלח לי אדוני, אם רק תמצא לי אקדח אוכל לגרום לך להרבה פחות סבל" אמרתי לו. ההוא רק חייך אלי במבט האומר – "אל תנסה להוכיח לי שאתה אידיוט, אני יודע את זה" וחזר לבהות בענן שלו.

      רק כשהתקרבתי, הבחנתי שהאוזניות לא מחוברות לדבר. "אין משובח יותר מלשמוע מוצרט באמצע גשם זלעפות" אמרתי בלגלוג. הוא אפילו לא נענה במבט אלא רק אמר בעודו בוהה "איני שומע מוזיקה. נהפוכו, איני רוצה לשמוע דבר. אם אשמע, אז אדע. איני רוצה לדעת. לטיפשים יש פחות דאגות" הוא אמר. "זה כנראה נכון..." כמעט ואמרתי לו, אבל שמרתי את ההלצה לעצמי.

      "תהיה המחאה אשר תהיה, אך למה בגופייה ובמכנסיים דקות? " שאלתי אותו. הוא חייך אליי את אותו חיוך ממקודם ואמר: "הרי מי שלא מנסה להרוויח, גם לא יכול להפסיד. כך טוב לי" הגיד לי האיש. "אינך מנסה להרוויח... איזו שטות... הרי אינך יכול להרוויח! אתה חסר-בית בתוך שלולית! " אמרתי לו, הפעם כהטפה ולא כגיחוך.

      "הו! השלולית..." אמר והפעם גם הסתכל עליי, "ודאי אתה יודע כי כולם נטפלים לאנשים כמוני. המבדיל היחידי בין אדם לחיה הוא שלאדם יש כסף, ומכיוון שאין ברשותי המבדיל הזה, הרי בעיני אנשים כמוך אני שקול לחרק. באים פרחחים כמוך עם סכינים ומחפשים מה לעשות. בדיוק כשרואים אותי, עיניהם מבזיקות. הם מתקרבים עד למקום אשר אתה עומד בו כעת, מבחינים שאני בתוך שלולית ולאחר מכן מוותרים. והרי לך שהשלולית הזו עבורי היא עניין של חיים ומוות. כן... זהו ערך החיים כיום... שלולית..." הוא אמר ונאנח ולאחר מכן חזר להביט בעננים.

      עזבתי את האיש ההוא והמשכתי לדרכי בחיפוש אחר מונית או טרמפ. נעמדתי בסופו של דבר על-יד כספומט בפינת הרחוב וסברתי כי בעת זו או אחרת, ודאי תחלוף מונית או שתיים באזור. לשמחתי היו שם עוד שני אנשים שדיברו זה עם זה וחיכו לאותו גורל כמו שלי. חלפו מספר דקות ולא היה לי דבר לעשות חוץ מלהאזין להם.

      "משונה כי דווקא בתקופת השפל הכלכלי, הכלכלה שלנו רק מתחזקת" אמר האחד לאחר. "הכול בזכות הסינים כמובן" ענה לו. "זאת המלחמה הנצחית, הדיקטאטורים הקומוניסטים נגד הדיקטאטורים הליברלים" הוסיף השני ונאנח. "שטויות... מה בעצם ההבדל בכלל? " שאל חברו. "אגיד לך. מעשייה מספרת בשני תיאומים. האחד ליברלי והשני סוציאליסט. כל אחד גאון ומבריק כאחיו, אך כל אחד מהם בחר לפתור את בעיות העולם בדרכו שלו. הליברל נסע לו עד קונגו, אל העיר הענייה ביותר ואל הבית העלוב ביותר באותה העיר ואמר – 'אף לא בית אחד בכל העולם צריך להיראות כך! ' ולעומתו, נסע אחיו אל הבית העשיר ביותר בעולם ואמר בדיוק את אותו הדבר! " השניים גיחכו להם. עם המשך שיחתם, רק שמתי לב שעם כל רצונם הטוב לפתור את בעיות העולם, הם התמקדו יותר בפתרון הבעיה מאשר בבעיה עצמה.

      כל אותם עבדים בסין או מורעבים בקונגו בכלל לא עניינו אותם, חשבתי לעצמי ועזבתי את פינת הרחוב. נעצרתי לאחר זמן מה לצד מועדון לילה שעוד לא נפתח. כמות הצעירים מסביב למקום רק הלכה וגדלה וסיכויי לחזור הביתה נראו טובים למדי. לידי נאספו מספר נערות ושוחחו זו עם זו בקול סוער. "לא הגיע לו לזכות! " צרחה אחת. "ועוד איך הגיע לו! " ענתה לחברתה כאילו הייתה עורכת דין. "הוא היה הכי גרוע מבין כולם! " הוסיפה אחת אחרת. "ומה אתה אומר? " נשאלתי ויכולתי לענות רק במשיכת כתפיים. "אתן כשתתבגרו, עוד תשלמו משכנתה על אגרת הטלוויזיה" אמרתי להן והן עזבוני לנפשי.

      בעוד אני תוהה, נעצרה על-ידי מכונית ישנה ומתוכה צלילים ענוגים ומרגיעים של מוזיקת ראפ. "לאן אחי? " שאל הנהג. "לנווה-שאנן" עניתי. "סמי! זוז מושב ימינה! " הוא צעק למושב האחורי ובכך ראיתי אישור. נכנסתי וישבתי על-יד סמי ההוא. לפני ששמתי-לב הרכב טס. "מה סמי... אולי היא תסכים סוף- סוף לאיזה זימבור? " שאל הנהג בממזרות. "אין מצב שלא, אח שלי. היא רוצה אותי" ענה סמי שהתגלה כבחור פוזל ומגמגם. "וואלה... המועדון הזה הוא הכי מחרמן בארץ. היא תלך איתך גם אם היא לא תרצה" אמר סמי.

      הבטתי בשניהם בזמן שיחתם. כל הדרך דיברו על 'זימבורים' עם נשים שונות ומגוונות. "איזו בחורה תסכים ללכת איתך אם אתה מתייחס אליה ככה?" שאלתי לבסוף את סמי ונראה היה לרגע שהפזילה שלו רק התגברה. במחשבה שנייה, השאלה שלי באמת נשמעה אווילית למראה הפרוצות שכיסו כל רמזור ואי-תנועה בעיר התחתית.
      "ואתה אחי? יש מישהי? " שאל הנהג בכדי לשבור את השקט שאחרי שאלתי. עניתי בשלילה והם גיחכו. כן... קיבלתי את גמולי. לאחר כמה דקות, החל המנוע לעשות קולות גוויעה והנהג ירד לתחנת הדלת הקרובה. "יש לך גרוש על התחת? " שאל הנהג את סמי לאחר שסיים לתדלק. "לא..." ענה סמי אפילו בלי לחפש. "שיט.. תאמין לי, מחר על הבוקר אני הולך ללשכת העבודה" אמר הנהג. "ולך אחי... יש כסף? " שאל אותי. הבאתי לו כמבוקשו ויצאתי מהרכב עם חיוך מאוזן אל אוזן. "עם השניים האלו, עוד אחזור הביתה בתחתונים" חשבתי לעצמי. "נווה שאנן עוד רחוקה אחי! " צעק הנהג מרחוק. "הספיק לי, תודה לך" עניתי ועוד הצלחתי להוסיף בגמגום "אחי".

      משם המשכתי ברגל ובכל דרכי לא יכולתי שלא להפסיק לתהות בדבריו של איש השלולית ההוא. הרי רק התווכח לי מהאנשים בהם פגשתי, כי ערך החיים אפילו נמוך מערך השקל, או מערכה של פרוצה. והאם אינך זורק את החיים לפח, כאשר שאיפתך המקסימלית היא להתחרות על אי בודד נגד עוד כמה אנאלפביתים?

      לפתע מצאתי את עצמי בנקודת ההתחלה. בקצב הרחוב הייתה אותה המאפייה וממולי ניצבה אותה שלולית ענקית ובתוכה אותו חסר בית על אותו כיסא מתנדנד, בוהה באותו ענן ואותן אוזניות על ראשו. "השיגעון הוא נורמלי, אם כולם יהיו משוגעים" חשבתי לעצמי והתקרבתי עד לשפת השלולית. "נו בחור, ומה ברצונך עכשיו? " שאל החסר בית בנימה מלגלגת. "סתם... רק רציתי לדעת אם יש לך עוד כיסא במקרה".