פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      עושים הצגה

      בלי להיות רגשנית, אורי שליידר פשוט שמחה שהיא לא משתתפת מסיבת הסיום, ובכלל חושבת שצריך לבטל את כולן

      הגענו לאמצע חודש מאי ואי אפשר שלא להריח את הסוף. כבר לא באים בתדירות גבוהה לבצפר, לומדים רק למגנים ובגרויות ושקיות המים מתחילות להתעופף מהחלונות של כיתה י"ב 3. כן, זהו הקיץ הגיע והכל נגמר (או מתחיל, תלוי בהשקפת חצי הכוס שלכם). בשבילי זה סוף כל שתיים עשר שנות לימודיי, ייסוריי וכאבי בממסד החינוכי. וכמו כל מחזור שמסיים את כיתה י"ב (או ו', או ט') ישנה מסיבת סיום להכין.

      עכשיו, אחרי שלוש שנים של התבגרות וחקירה עצמית הגעתי למסקנה שמסיבות סיום הן טרחה מיותרת. וגם לא כיפיות בכלל. בדרך כלל המורה לתיאטרון היא זאת שקובעת את הנושא (ולרוב הנושא הוא גריז או "איפה נהיה בעוד 20 שנה"), הילדים שאוהבים את עצמם קצת יותר מידי הם אלו שמשחקים את הדמויות בעלות העומק והרבדים המרובים, והרקדניות הקבועות הן אלו שמוכנות לעבור את הסבל של לבישת התלבושות המשומשות ולרקוד איתן ריקודים מהבילים מול קהל.

      למה זה מגיע לנו?

      בתקופה הקשה והלחוצה הזאת של כל המגנים והבגרויות הדבר האחרון שאני רוצה להתעסק בו זה חזרות בשעות אחר הצהריים שדורשות ממני איפוק אדיר ושלוות נפש גדולה, שאין לי. תמיד אותם ילדים משתלטים על כל ההכנות, ואלו שבאמת יודעים לכתוב, הכישרוניים ובעלי חוש ההומור הטוב - מסיבת הסיום זה הדבר האחרון שמעניין אותם. ואם כבר יגיעו בטעות לחזרות, אז אותם ילדים שמלאים בעצמם ישתיקו אותם מהר מאוד ויבהירו להם של מי המסיבה הזאת באמת.

      אני לא יודעת את מי להאשים בכך שמסיבות סיום הן פשוט הפקה גרועה, את הילדים המוכשרים שלא אכפת להם או את הקיבוע הזה של אותו תסריט שחוזר על עצמו בווריאציות שונות שנים על גבי שנים. ובואו פשוט נודה בזה-מסיבות הסיום נהיו מסורת שחוקה, שכבר לא תורמת לשום דבר.

      אני הוצאתי את עצמי מכל הסיפור הזה והאמת שאין בי שום עצבות על כך שזאת מסיבת הסיום האחרונה שלי ואני לא אופיע בה. יש לי אפילו הרגשת הקלה כי אני לא הולכת להביך את עצמי מול כל התיכון והוריו.