פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      אם תרצו

      "האנשים שם, כולם אוהבים, כולם מאושרים, שמץ שנאה אין בלבם, אינם נוטרים טינה ואינם בעלי יצר נקם". סיפור מאת ל'

      "בתים, לא אלפים, גם לא מאות, רק כמה עשרות בתים מפוזרים פה ושם. כולם עשויים זכוכית צבעונית, חלונות גדולים קבועים בהם, דלתות גדולות קוראות לך לפתוח אותן ולהיכנס פנימה. מסביב לבתים, כרי דשא ועליהם צומחים פרחים ועצים לרוב, הציפורים מקימות בהן את קניהן, חתולי הרחוב משחקים בינם, הילדים הקטנים מטפסים עליהם ולעיתים בונים בתי עץ ואילו הגדולים נשענים על הגזע ונהנים מהיופי ביחד או לבד.

      האנשים שם, כולם אוהבים, כולם מאושרים, שמץ שנאה אין בלבם, אינם נוטרים טינה ואינם בעלי יצר נקם, סלחנים, סבלנים, סובלנים. אינם מאמינים באלימות ובאי שוויון, אלא בדרכי השלום והשוויון, האהבה, ההרמוניה, הם בני אדם" מילים אלו תלויות לו על הקיר, זכר לחלום שהיה פעם והיום נגוז, "הכל אוטופיה" אומרים לו חבריו, "תמים", "אידיוט", אומרים לו אחרים. הוא לא כועס עליהם, הרי בתור אחד שרוצה שהעולם יראה טוב יותר חייב הוא להתחיל ולהוות דוגמא.

      אין הוא זוכר מתי החל בו הרצון להפוך את העולם לכזה יפה, או מה שאחרים יכנו- מושלם מדי, זאת למרות ששום דבר לא יכול להיות מושלם יתר על המידה. אינו זוכר מתי כתב את המילים הללו שהכל אמרו שהן מתארות משהו מדהים אך לצערם אינו מושג. עד היום זוכר הוא את אותו לילה נוראי בו חלם חלום נהדר אך התעורר למציאות מאכזבת.

      בשכבו במיטה שמע את הוריו מדברים בניהם על חלומות שנופצו, על יכולות ורצונות שלא הוגשמו, על אהבה שלא מומשה, עליהם, על החיים ועל העולם, איך פעם חלמו לשפר את העולם, איך רצו להבטיח לו שהוא לא יצטרך להילחם. את המשך השיחה הוא לא שמע מעולם, קולם של הוריו הרדים אותו ושיחתם התערבבה בחלומו. הוא חלם על הבתים מהזכוכית הצבעונית, עם החלונות הגדולים שקבועים בהם, דלתות גדולות שקוראות לך לפתוח אותן להיכנס פנימה. הוא חלם על כרי הדשא, הפרחים והעצים. חלם על הילדים שנהנים מהם, על האנשים שגרים בבתים האלו, על בני האדם.

      הוא חלם על אלו שגרים בבתים, לכל אחד יש חלום, זה רוצה להצמיח עצים רבים, שני רוצה לאהוב את כל בני האדם אהבה אמיתית ושלישי רוצה להביא את בשרות האהבה, שלום, הרמוניה ושוויון לעולם כולו. אינם עובדים לבד, אין הם מכירים את המושג הזה "לבד" הכל עובדים יחד למען מימוש חלומותיהם, הכל עובדים יחד למען האחדות והיופי שבעבודה משותפת. גם הוא נמצא שם, כרואה ואינו נראה, מתהלך בינות העצים, הפרחים, הבתים ובני האדם, חיוך מרוח על פניו, הוא מאושר זו הפעם הראשונה בחייו. הוא נעצר ומקשיב לשיחותיהם של העוברים ושבים, כולם מדברים על היופי של המקום, שלהם, הם מדברים על שינוי וחלומות, על אהבה, על רצון, על שיתוף. הם מחייכים זה לזה ללא סיבה, חיוך אמיתי, נהדר, כזה שבו גם העיניים מחייכות.

      הוא ממשיך ללכת, נהנה מכל רגע, לפתע קול קורא לו "התעורר" אומר הקול שוב ושוב, בבת אחת התחלפו בתי הזכוכית היפים בבניינים גבוהים, כרי הדשא, העצים, הפרחים והילדים התחלפו, בכבישים, מכוניות וילדים עם ילקוט על גבם, אף אחד לא מחייך ככה סתם, אף אחד לא מדבר על אהבה ושלום, כולם ממהרים, לכולם נופץ החלום ועכשיו כל מה שנשאר להם זו האכזבה מהחלום שנופץ. הוא מסתכל על המילים שכתב ומחייך. "לא", הוא חושב, "אני לא אוותר, אני לא כמוהם, אני אגשים, אני אפעל. לי, לא ינפצו את החלום".