פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סוף הסדר

      בפסח הזה הגיע הזמן שגם אנחנו נצא מעבדות (סליחה אמא). עדי נוסבוים מובילה את המהפכה ולא מסדרת את החדר

      בעודי יושבת על רצפה מלאה באבק, כחלק מהניקיונות המפרכים לפסח, סביבי ניירות ועטים מקולקלים ועוד זבל בלתי מזוהה. אני מתלבטת אם אני באמת חייבת לזרוק את היומן מכיתה ד', ועולה בראשי מחשבה: למה אני עושה את זה? במיוחד לפני פסח יש כזאת בהלה לניקיונות שלפעמים אני מרגישה שאנחנו עדיין עבדים, רק לא לפרעה אלא לאמא.

      נכון שלפני הפסח, במיוחד במשפחות המסורתיות צריך לנקות את הבית מחמץ ומכאן גם הגיע השם השני של החג - הלוא הוא: 'חג הניקיונות', אבל מפה ועד לקרצף גם במקומות שלא ידעתם שקיימים בכלל קיים כבר הבדל. לי, כל הסגידה הזו לסדר נראית לא הגיונית.

      מזבלה, אבל לפניך

      אצל רובנו החדר נראה כמו אחרי רעידת אדמה ואנחנו בדרך כלל גם לא עושים שום דבר כדי לשנות את זה, אבל יש כאלה שזה באמת מפריע להם. ולמה? מן הסתם בגלל התפיסה הרווחת שדבר יפה צריך להיות מסודר, מפני שההורים שלנו תמיד אמרו לנו לסדר מיד את החדר שלנו כי הוא נראה כמו מזבלה ואולי כי כשמראים בטלוויזיה זה רק חדרים מסודרים ומדוגמים. אבל מי אמר שככה זה צריך להיות?

      שולחן שמלא בספרים, מחברות וסתם קשקושים שאתם אוהבים, זה הרבה יותר צבעוני ומעורר חשיבה משולחן ריק, מסודר ומשעמם. בכלל, מי קבע איך יופי צריך להיראות? הבלגן מראה את מי שאנחנו באמת, הוא מעיד עלינו ומספר עלינו לעולם. אם זו האמת, אז למה להסתיר אותה?

      הפכה

      אני לא טוענת פה שצריך להפקיר את הסובב אותנו לחסדי הטבע, הרי אף אחד לא רוצה להירדם על ספר קערת קורנפלקס מסריחה. לכלוך זה כבר משהו אחר, אבל קצת בלגן לא הרג אף אחד. נכון, יש אנשים (כמוני) שמתחרפנים מזה, אבל זה הזמן להשתנות ולאהוב את חוסר הסדר, את העושר בעיניים.

      החיים האמיתיים הם לא מסודרים. כדי לחיות באמת צריך להיות מדי פעם מבולגנים, הפוכים. מוזיאונים הם נחמדים לביקור (נגיד) אבל זה לא אומר שהסביבה שלנו צריכה להראות ככה, בשביל זה יש בית, שהוא שלנו. ואולי דווקא בחג הפסח, שהוא גם חג החירות, נלמד קצת על איך להשתחרר, מעצמנו.