פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      סרטון כחול

      רשמו בפניכם את התאריך של היום - לראשונה בתולדות המדור (ובכלל) מימס מרוצה מפרסומת. יאמי

      מדי שבוע אני תרה אחר הפרסומות הכי מעצבנות, מטופשות ומיותרות בטלוויזיה, אבל הפרסומת הבאה רחוקה מלהיות גרועה. למעשה - היא מצוינת. היא כל כך טובה שבא לי לאכול אותה.

      בשבועות האחרונים אנו מובלים כמו עדרי כבשים רעבים בעקבות פרסומת של תאגיד סלולרי ענק, ולשם שינוי- זה לא מכעיס אותי. הפרסומת החדשה של "פלאפון" לא היתה צריכה לגייס לשורותיה את מודי בר-און, וונטוורת' מילר או אניה בוקשטיין. כל מה שהפרסומת היתה צריכה זה שיר קליט וכייפי, והבנה שכל מה שהעם רוצה - יותר משלום עולמי או שאולמרט יתפטר כבר- זה שוקולד. המון שוקולד. עטוף בנייר זהוב וסקסי שיגרום לכל אחד לרייר בקצב של כלב פאבלובי. אבל מספיק על בר רפאלי.

      יש בי אהבה (והיא רעבה)

      לצלילי השיר המדבק "Yummy Yummy Yummy (I got love in my tummy)" של להקת סיקסטיז לא מאוד מוכרת בשם "אוהיו אקספרס", מאות טבלאות שוקולד מרחפות בחלל ומתבקעות בחושניות רק כדי לאכזב את הצופים שמגלים שלא מדובר בשישים אחוז מוצקי קקאו, אלא במכשירי הסלולר החדשים של "פלאפון". יש גם מכשירים בעטיפות סוכרייה שנראים כאילו בזה הרבה מישהו פתח בונבוניירה לחג, ואפילו פלאפון שמגיח מתוך עטיפה של וופל מצופה.

      הבעיה? ההדמיה כל כך ריאליסטית ומגרה שתמיד מתחשק לי שוקולד! וכאן בדיוק מגיע למפרסמים לקבל נבוט בראש, או ציון לשבח. נבוט- כי בא לי שוקולד ואני תמיד מתאכזבת לגלות שאין לי. צל"ש - כי הם משתמשים בטריק הכי ישן בספר הפסיכולוגיה, ובצורה כל כך מוצלחת. בעגה המקצועית קוראים לזה "התניה" - המפרסמים יוצרים קשר הדוק בין כוחו המגרה של השוקולד לבין המכשירים של פלאפון. כך, בכל פעם בה נצפה בפרסומת נשייך אותם כוחות מושכים של שוקולד לאלה של אנטנות סלולריות. "רוצים שוקולד? קחו פלאפון!" ולהיפך.

      היחידים שחסינים בפני כוחה של הפרסומת הם המוזרים ההם שלא אוהבים שוקולד, והם בטח גם לא אוהבים את נינט או כדורגל אז אין להם סיכוי להצטרף ל"פלאפון". אני, לעומת זאת, מריירת בכל פעם שהפרסומת עולה על המסך.