פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      בד בבד

      לפעמים חלומות מתגשמים, אבל זה לא אומר שצריך לבזבז את הזמן באודישנים. בר אומנסקי לוקחת תפקיד

      "הייתי אמור לשחק דמות ב"השמינייה" וב"האי" ,אבל החליפו אותי שבוע לפניי. ב"בורר", הייתה לי דמות של דקה וחצי, ודוד שלי? היה בכלל אמור לשחק את עובד ב"אלופה". ככה חברים, נשמעים ילדים שמקריבים את כל זמנם למען אור הזרקורים השורף של עולם הסלבס. הם נאבקים בעצמם ובבוחנים האדישים, ומנסים לעשות הכל בשביל פיסה מהעוגה הכי דיאטטית ונחשקת שיש - תהילה.

      אני מבינה אנשים שרוצים להגשים את החלום שלהם, ואני מעריכה כאלה שעושים את כל המאמצים בשביל זה. אבל השאלה היא מתי החלומות מציאותיים, ומה הבסיס שלהם. היום הרבה שאיפות כמו להיות שחקן או זמר, הפכו פשוט לחלום אחד מנופח - להיות מפורסם. בעולם בו אנחנו מודדים ונמדדים לפי סמ''ק באזור החזה ולא לפי כמות האינטליגנציה, המון אנשים ניגשים לאודישנים. כולם רוצים להופיע בטלנובלה בזמן שהרזומה האמנותי שלהם מסתכם בהצגת סוף שנה של כיתה א'.

      החלום: להיות מפורסם

      קשה לי להבין את האנשים האלה שמתמכרים לאודישנים (למרות חוסר ההצלחה, הרי העיקר להיות 'מפורסם' בסוף), ומקדישים את חייהם לאולמות קרים ומנוכרים, בהם רק יקבלו עוד פעם סטירה מצלצלת מהגברת שנקראת מציאות. צר לי לבשר לכם, אבל לא כל אחד שיודע לחקות את אגם "המאממת!1" מ"אהבה מעבר לפינה", יתקבל למופע החדש של חנוכה, פסח או במקרה שלכם, חורבן בית שני.

      בשבוע שעבר יצא לי להיות בסוכנות המקיימת אודישנים, גם לבני נוער וילדים. ראיתי (ולא האמנתי) ילדות בגיל הגן שיודעות לשיר, לרקוד והספיקו לדגמן הלבשה תחתונה, ותינוקות בעגלה שלא פולטים עד שאומרים להם אקשן. המבט של כל אלו שיצאו מהחדר האודישנים לעומת אלו שנכנסו הכניס אותי להלם אמיתי. איך זה יכול להיות שצעירים סופגים כל כך הרבה אכזבות ומקדישים את חייהם רק בשביל האפשרות לרצד על המרקע?

      אמא, לכי את לאודישן

      ואיפה ההורים בסיפור? יכול מאוד להיות שהם אלו שאחראים למצב הזה. יש הורים שבעצמם חלמו להיות פנינה רוזנבלום בעבר וממקווים עדיין להגשים את חלום התהילה דרך הילדים. וכשהורה רק רוצה שהילד שלו יהיה מפורסם, קשה שזה לא יעבור גם אליו. לא חבל להרוס נפש תמימה רק בשביל לגעת בזיפים הבלתי נראים של תום אבני?

      חלקנו ימכרו את נשמת האייפוד שלהם בשביל הזוהר וההרגשה שכוכבים אין רק בשמיים. אבל תתעוררו, יש גבול - גיל ההתבגרות והילדות אמורים להיות חוויות גדולות יותר מאשר ביקור על הסט של הפקת אופנה או טלנובלה מזדמנת. יש אפילו משהו נעים, טוב ובטוח בלמידה מסודרת בבית הספר, או בילוי עם חברים ומשפחה. אל תשכחו שלתהילה אין מצפון - היא באה והולכת, מכתירה מלכיה ומלכותיה ומעיפה אותם באותה המהירות. הרי לא כל הנוצץ יעל בר זוהר, וזה שהשתתפת פעם בפרסומת לקורנפלקס לא אומר שמישהו יתעניין בך עוד חודשיים, במיוחד אם מרוב אודישנים כבר אין על מה לדבר איתך.