פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מה, את בסרט?

      למאי פלטי נמאס מהסרטים שכולם אוהבים להגיד שהם מעולים, רק כי כולם אומרים. כן, גם ספרות זולה זה סרט משעמם

      אני מאד אוהבת ונהנית מספרים וסרטים, במיוחד אם הם מוצלחים. אבל לפעמים ספרים וסרטים שבדרך כלל גורמים להרבה מאד רעש, צלצולים והמלצות חמות נופלים אל תהום האכזבה, והנפילה היא קשה יותר מנפילת עולל משולחן ההחתלה. התלהבות סובביי לעיתים נוטה לאכזב אותי עד בכי תמרורים, במיוחד כשאני רואה בצער רב וכאב לב צורם שאנשים לא תמיד יודעים על מה הם מדברים. ייתכן ולא היינו מתאכזבים כל כך אם לא היו מנפחים לנו את המוח בגינוני אהבה ומחמאות ואפילו אולי מתלהבים בעצמנו. אבל האכזבה, כשהיא מגיעה אחרי 40 קילוגרם של טיפוח ציפיות, היא תמיד הרבה יותר מאכזבת.

      צופן דה וינצ'י / רון הווארד על פי רב המכר של דן בראון

      כשלקחתי את 'צופן דה וינצ'י' מספריית ה-DVD ציפיתי לערב מהנה שרק סרט איכות, שמיכת צמר וגרנולה משקית על הספה יכולים להעניק לי, אבל כשסיימתי לראות את הסרט המזעזע הבנתי שמה שעוללתי לעצמי, שעתיים וחצי של קקי-עיזים טהור, היה רחוק מאד מהנאה צרופה בקרב שמיכת הצמר שלי. בניגוד ל'פחד ותיעוב בלאס וגאס' וספרות זולה' שעליהם ארחיב בסעיפים הבאים, פה מדובר על סרט שלחלוטין לא אהבתי, חד משמעית, ומעבר לכך – אני אפילו מאמינה בלב שלם שמדובר באחד הסרטים המחורבנים ביותר שראיתי מימיי. ההמלצות הן חידה, הביקורות הטובות הן המסתורין הגדול ביותר שנתקלתי בו בחיים והמשפט: "סרט מדהים!" הוא תעלומה מוזרה כמו החיים עצמם. קיטצ', קטסטרופה היסטוריונית, בולשיט, ייאוש טוטאלי.

      פחד ותיעוב בלאס וגאס / האנטר ס. תומפסון

      זה באמת נורא מגניב לאהוב את הספר הזה, אבל משהו אצלי בעמק נברי הנפש לא התחבר. האנטר ס. תומפסון הוא אמנם גאון וסופר-עיתונאי דגול מאד בגלל המצאת ה[[ניו ג'ורנליזם]] ותהילת האליל שאפפה אותו, אבל ב'פחד ותיעוב בלאס וגאס' הרגשתי שמשהו חסר. יכול להיות שזה בגלל ניפוחי המוח הנוראיים שהומטרו עלי כמו שמוחטה פתאומית ביום חמים הישר ממרפסת בקומה השלישית, יכול להיות שזה בגלל חוסר ההזדהות המוחלט שלי עם מסעות המסקלין (או סתם סמים) אי שם בכבישי אמריקה של שנות ה-70. לא אומר שלא מדובר בספר מיוחד במינו, אבל אחרי 60,000 פעמים בהן שמעתי: "יו, את חייבת לקרוא את 'פחד ותיעוב בלאס וגאס', לגמרי-כאילו-אחוש-לאללה התלהבתי!", קצת יורד החשק ועולה סימן השאלה הגדול והמנצנץ ששואל אם ההמולה הזאת בכלל מוצדקת.

      ספרות זולה / קוונטין טרנטינו

      דוגמא קלאסית לסרט שעליו קשקשו וקשקשו לי בתאי המוח האפרוריים שעוד נותרו לי, שהפכו בינתיים לצהובים מרוב ייאוש, ובגלל הקשקשת הבלתי פוסקת, כאשר הורדתי את הכפפות (לא, אני לא באמת לובשת כפפות בבית) וראיתי את הסרט – התאכזבתי נורא. "מה, זהו?", פילח את האוויר, ולאחריו הגיע: "אני לא מאמינה שככה זה נגמר. זה הכל?!". אחרי כל כך הרבה מרצ'נדייס, התלהבות, טירוף, היסטריה והעובדה שכל גבר חי וקיים אשר המליץ לי על סרטים בחמשת השנים האחרונות אמר: "ספרות זולה" כסרט הקאלט היחיד שהוא היה מוכן לספוג למענו כדור בצלע – לא עזרו במיוחד אחרי שציפיתי לחוות את שוק חיי, להשתין במכנסיים, להגיע לאופוריה, לצחוק כל הדרך אל הגיהינום ולהיות מסוגלת להגיד: "כן, ספרות זולה! אחח, איזה סרט!" כמו אחת מהחבר'ה. זה לא קרה, וכנראה גם לא יקרה. אם לא הייתה שם אומה תורמן בסצנת הקצפה-מהפה ולבן-העיניים, באמת הייתי מרגישה איום ונורא.

      משתגעים על מרי / בובי ופיטר פארלי

      אמנם לא נשמע את שם הסרט המקולל מתנוסס בכל שרשור "פורום סרטים" תחת הכותרת: "אחד הסרטים האהובים עלי!!!!11", אבל בין אם נתכחש לזה ובין אם לא – הסרט הזה הוטמן עמוק בתוך ליבנו, בתוך מוחנו ובתוך תת הכרתנו הארורה שלא מוכנה לשכוח את הזוועות. זה לא סרט מצחיק, או מעניין, או רלוונטי. הסרט הזה הוא חשוב בדיוק כמו שממה, ועם נוזל זרע לא באמת אפשר להעמיד שיער בצורה שכזו. וזה גם לא הגיוני שזה יהיה לו על האוזן. האם בזמן האחרון קרה שראיתם למישהו משהו על האוזן ואמרתם: "הו, ג'ל!" ומרחתם את זה על השיער שלכם? אני לא יודעת מה אתם עושים ביום שישי, אבל לי זה לא קרה כבר הרבה מאד זמן.