פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הכל אודות אמא

      סרט על בחור שנמשך לנשים מבוגרות אולי נשמע מעניין, אבל מאי השתעממה מהפסיכולוגיה בגרוש של "סיפורו של האלאם פו"

      האלאם פו הוא הסרט המוזר ביותר שראיתי לאחרונה, למרות שזה המשפט שאני אומרת על כל סרט שראיתי לאחרונה, חוץ מאלה שנמחקו מהזיכרון שלי. סרטים רעים נחקקים בזיכרון שלנו הרבה יותר טוב מסרטים טובים, אלא אם מדובר בסרטים מצוינים שיכולים לעשות לנו את החודש, לגרום לנו לחייך חיוך-השלמה-עם-החיים או להרהר בסוגיות רבות משמעות. לא אגיד ש"סיפורו של האלאם פו", סרט סקוטי שהספיק לגרוף כמה פרסים מכובדים (שניים בפסטיבל ברלין 2007, אחד מהם הוא על הפסקול הטוב ביותר – פרס מוצדק בהחלט) אותו ביים דיוויד מקנזי הוא סרט מחורבן, חלילה, אבל הוא בהחלט לא הצליח לעמוד בציפיות ששוגרו לעברו. הוא בעיקר ביסס שעה וחצי של צפייה וציפייה על פסיכואנליזה פשוטה ומובנת מאליה של תסביכים אדיפאליים של נער בודד שמפתח הרבה מאד סוגים של סטיות מדרך הישר. אני ממליצה לכם לראות את האלאם פו, אבל לא כבילוי בערב יום שישי, כדייט או כאטרקציה שתוציא אתכם מהשגרה ותגרום לכם לזקפה ענקית של התרגשות וטירוף - אלא אם כן אתם ממש אוהבים ערפול לא קסום בכלל, סקוטים וחוסר וודאות אירופאי שמצדיק את אחוזי ההתאבדות אי שם.

      אמא יקרה לי

      מעבר לפסקול המצוין ולאנימציה המגניבה בהתחלה, מדובר בסרט קצת מיותר. דהא לא היה קורה לו הייתי מוותרת על הצפייה, ולא חוויתי הארה מסוימת בעודי יושבת בקולנוע, מכרסמת פופקורן ומפהקת למוות. בעקרון, מדובר בסרט ממוצע. האלאם פו הוא נער סקוטי מוזר ומעצבן שאוהב לצייר עיגולים בליפסטיק מסביב לפטמות, להציץ לשכנים, לנבור בדבריה של אמו המנוחה ולפתח יחסי שנאה-אהבה עם כל דמות אימהית שהוא נתקל בה. הזמן נוזל בצורה מהירה וחסרת הסברים, הסצנות מהירות, מעורפלות ובעלות מבטא סקוטי חזק שמזכיר לי גבעות ומאכל לאומי שנראה כמו צואת עיזים (כן, אני יודעת שזה בערך מה שזה) - ופתאום קורה שהוא בורח מהבית, לאחר שהוא מנסה לפענח את מותה הפתאומי של אמו. איכשהו, מתרחשת סנסציה מגעילה בינו לבין אמו החורגת. כן, רבותיי, בשלב מסוים הם מזדיינים למשך חמש שניות שלמות, וזה מגעיל. בחייך, בחור, אם אתה כבר מזיין את אמך החורגת, לפחות אל תגמור מהר.

      אמא'לה!

      הבחור המופנם-מוזר-קסום-שתקן-מתבודד-שמצלמים-אותו-בפריימים-עקומים-בעודו-הולך-לבדו-ומהרהר-בהיותו-מוזר, האלאם פו, עוזב את ביתו העצום ומחפש משהו לא מוגדר. בעודו יושב על הגג הוא רואה אישה שדומה באופן מטריד לאמו שנפטרה, אומר: "אמא" קטן וחלוש ויוצא לעקוב אחריה, מבקש עבודה במלון אותו היא מנהלת ומוצא עצמו מציץ לה בצורה כפייתית בעוד היא מזדיינת בפראות עם גבר נשוי. הוא כמובן מתאהב בה, בכפילת האמא החייכנית, וממפתח דפוסים אדיפאליים מופלאים שכל פסיכולוג מכובד, מעובד ומלומד היה אומר עליהם: "הממממ, מעניין".

      באמא'שך

      המשך הסרט בנוי מסצנות משונות שמתיימרות להיות הרבה יותר משמעותיות ועמוקות ממה שהן, מנבירה במידע שכבר ידוע לנו ובסצנה אחת מובחרת בה הוא מתאפר באיפור של אמא שלו, לובש פוחלץ של ראש של דביבון ובוכה ברכבת. אני יודעת שזה נשמע מסקרן וזה אכן מסקרן, אבל משהו שם לא הותיר אותי מסופקת. נכון שזהו סרט שלא מבייש את יוצריו עד כדי כך ונכון שג'יימי בל חמוד מאד, אבל בשביל לקנות אותי צריכים לתת לי הרבה יותר מבחור אדיפאלי חמוד ושתקן שאוהב לשים על הראש פוחלצי דביבון. קראו לי קשה להשגה, אבל לפחות אני לא מאוהבת באמא שלי.