פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      עוד רגע

      אוהד נאור השתעמם מהאלבום החדש של שירי מימון, אבל זה ממש לא אומר שהוא מוותר עליה

      קשה לי לשים את האצבע על הנקודה שגורמת לי להתאכזב משירי מימון, ולא לוותר עליה לגמרי. בסופו של דבר, אלבומה השני "רגע לפני ש..." (ששמו מקביל לקריאה "תחזיקו אותי או ש...") לא מחזיק שיפורים רבים מדי ביחס לאלבום הבכורה: הוא אמנם התקצר, מה שהופך את ההאזנה לו לקלה יותר, מימון גם הצטמצמה בכמות האנשים שמתערבים בהפקת השירים (בהופעת ההשקה לאלבום הראשון, כמות מקבלי אלבום הזהב ארך יותר מההופעה עצמה), מה שהופך אותו פחות מפוזר.

      אבל, גם צעדי הייעול ההכרחיים האלו לא מונעים מעוד אלבום של שירי מימון להיות פשוט משעמם, כזה שאתה מדפדף קדימה ואחורה ומביט שוב בשעון לראות האם יש סיבה מספיק טובה לכבות אותו כדי לעשות משהו אחר עם הזמן. עוד מבט על כתיבת הקיטש בשירים מדגיש בעיה מרכזית אצל דור הפופ של שנות האלפיים, והוא איסוף חומרים ברמה של תחרות חיבור מקומית למסיימי בית הספר היסודי (לדוגמא: "רעם/מה קרה הפעם" או אין מה להסתיר תהיה גלוי/כשאתה כבר אוהב אתה שבוי").

      שוברת שתיקה

      אם בעבר, אמן מבצע היה מקפיד ללקט טקסטים בפינצטה ממיטב המשוררים או הפזמונאים, מימון ושות' מעדיפים שיקראו אותם כמו ספר שיש בו בעיקר תמונות. גם בטקסטים שהיא עצמה מחברת (נקודת זכות על האומץ), מימון מתעקשת להוכיח שהיא זקוקה ליד עורך קשה, עדיף מברזל. איך אפשר לדעת? אדם שאינו כותב שירים בדרך כלל, ייצמד לרוב לפורמט הכי מוכר ושחוק של כתיבת שיר מולחן, כלומר עם חרוזים, ושיישרף העולם (לדוגמה, "בתוך מבוך חוזר בי רוך", "דלת נסגרת אני שוברת את השתיקה/ולא בוחרת אחרת גם אם תבוא מכה", "ואם אתה רואה מצאתי אהבה/גם אם זה לא אתה") - בשירת תור הזהב של ספרד, זה עבד בזכות עולם דימויים עשיר ורחב, שבו החרוז היה רק אמצעי ובוודאי לא מטרה. בכתיבה של מימון החרוז הוא בעצם האופציה היחידה שלה לתפור את הטלאים בטקסט. המלצתי הכנה למימון היא לאמץ לקראת העבודה לאלבום הבא, שצריכה להתחיל מייד, עורך טקסטים צמוד. ישנם די והותר כותבים מוכשרים, צעירים ותוססים שישמחו להעניק לה סוף סוף פיגורת פופ רצינית.

      נאלמת

      אחרי שמתגברים על בעיית הטקסטים של מימון, ישנו צורך עז לטפל בדיכאון הסול שמימון נפלה עליו ב"רגע לפני ש...". כלומר זה נחמד מאד שמימון מנסה לדגמן עומק רגשי על ידי האטת הטמפו עד כדי אובדן עניין בחיים, אך לא זו הדרך ללבבות האנשים. מימון היא זמרת מעולה ובעלת חוש כיוון בריא לגבי פיגורות מעולם הפופ שהיא לא רוצה להיות (רמז: יש לה מלא שיער על הראש). לדעתי, הכיוון האמיתי בו היא מעוניינת הוא כנראה מעבר לים, ולכן היא מרשה לעצמה להקליט אלבום בחצי הילוך.

      שיר מהורהר וחביב כמו "תאהבי את עצמך" למשל (מילים ולחן: ענת שוורץ, עריכת טקסט: ארז ברזוליק), הוא כיוון מעניין שמוכיח שליטוש ועריכה יכולים להביא את מימון למקום נחמד. אמנם לא נראה לי שמימון מעדיפה מקום "נחמד", ולכן היא הולכת באגרסיביות על הכיוון הלטיני-אקוסטי, שמדגיש את הקול עוקר העצים שלה. ובכן, כדברי יועץ התקשורת החדש של המדינה, און פרלין מ"ארץ נהדרת"- נסו לדמיין מישהו עומד מולכם וממלמל עם השפתיים "לא טוב".

      אז למה רק להתאכזב ממימון ולא לוותר? פשוט מאוד: היא לא ההיא. היא לא תודיע שהיא מתה על ג'ף באקלי. היא לא תעשה קרחת. היא פשוט שירי מימון, נערה שרוצה לשיר, מתה להיות כוכבת פופ גדולה בעולם, מצטלמת נהדר לחוברות וזהו. הלוואי ותצליח, עם חומרים טובים בהרבה.

      שירי מימון, "רגע לפני ש...", הליקון.