פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      צאו מהסרט

      למרות שיש שם ריח של זקנים ובקולנוע יש יותר אפקטים, ניל סופר מת על תיאטרון ויש לו גם המלצה

      כל פעם שאומרים עלינו שאנחנו חסרי תרבות, אני ישר קופץ ומנסה להוכיח אחרת, אבל אחרי שהייתי בשתי הצגות בשבוע האחרון, אני יכול לומר שהעובדה שממוצע הגילאים באולם היה כמעט תלת ספרתי, לא עזרה למוניטין שלנו.

      בניגוד לתחום הקולנוע שמתפתח אצלנו בקצב שיא, התיאטראות לא משתנים בצורה קיצונית. השחקנים הם אותם השחקנים, הכותבים הם אותם הכותבים, וטרגדיה בחיי הדמות הראשית בדרך כלל מובילה את ההצגה. הפקות גרנדיוזיות ומושכות לא נכתבות, אלא רק מתורגמות ומעובדות לעברית, שגם זה מצוין והביא למחוזותינו הצגות מעולות בשנים האחרונות, אבל זה עדיין לא זה. ממה זה נובע? האם לעובדה שקהל היעד הוא מאוד מוגדר, ושבעולם העכשווי אין לנוער עניין בהצגות יש השפעה על כך?

      שדרות

      ההצגה "אבניו קיו" לדוגמא, שראיתי לפני כמה ימים את עיבודה לעברית בבית לסין, היא הצגה קומית מעולה, שלכאורה פונה ישירות ל"צעירים". שיחות סקס בוטות בכמויות, הרבה הומור אקטואלי ועצמי, ואפילו אזכור לפייסבוק- כולם הופכים את ההצגה הזאת למשהו נועז שהרבה זמן לא היה על הבמות אצלנו, אבל אין מספיק בני נוער שיינצלו את ההזדמנות הקלה הזאת ליהנות.

      החוויה של ישיבה באולם וצפייה במשהו אותנטי שמתרחש מולך היא מדהימה. אתה בעצם זוכה לראות תהליך שעובר השחקן כל ערב, כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה. אנחנו רואים אותו מזיע, נושם, יורק, רואים את הבעות הפנים ומחוות הגוף הקטנות ביותר. אם המחזה כתוב טוב, והשחקנים משחקים טוב, מאוד מהר נוצרת הזדהות אדירה שגורמת לך להרגיש כאילו אתה חלק מאותו התהליך שעוברת הדמות, אפילו שהיא בעצם עוברת אותו תוך כדי התעלמות מוחלטת מהצופים. בקולנוע כל האפקט הזה נשבר, היות ובדרך כלל צילומי הסרט אפילו לא נעשים בסדר כרונולוגי.

      בשדרות

      אז נכון שהאינטרנט יותר נגיש, שסרט בקולנוע יותר מרשים לפעמים, ושלתיאטראות בישראל יש ריח של מחלקה גריאטרית, אבל למרות זאת לפעמים הרבה יותר טוב להיות מהופנט מאנשים אמיתיים שעומדים ומשחקים מולך. אולי אם נבקש יותר מקניית הדיסק החדש של עידן יניב, ההשקעה באותה האומנות תהיה גדולה יותר, ומהנה יותר.