פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מה זה חשוב

      ניל ממש בסוף של הסוף של הסיוט, ועכשיו הוא מבין סופית כמה שבית הספר הורס לנו את החשיבה

      אוף! איך עצבנתי את עצמי במתכונת האחרונה, כשכתבתי תשובה לא נכונה. פחות עצבנה אותי העובדה שהיא לא הייתה נכונה, כמו העובדה שהיא נכתבה, אחרי שמחקתי את זאת הנכונה. כל פעם מחדש אני נקלע למצב בו האינטואיציה קוראת לי לכתוב א', אבל היד מתנגדת וכותבת ב', תמיד אני אומר שבפעם הבאה אני אעמוד מאחורי ההחלטה הראשונית שלי, בהנחה שאני לא יודע שהיא שגויה ב100%, ואף פעם אני לא מצליח ליישם.

      אני מאשים

      בתקופות המבחנים הלחוצות, אני נהיה יותר ויותר פרנואיד. המורים "מזהירים" בפני שאלות מכשילות, שהם כותבים במבחנים בהנאה צרופה, ואני צריך לסבול מזה מאוחר יותר, כשאני עושה מבחני בגרות, או להבדיל אלף הבדלות, כשאני עושה מבחנים בצבא. כן, אני מאשים את בית-הספר בערעור הביטחון העצמי שלי, בפגיעה בהרגשה הראשונית, האינטואיטיבית והאמיתית ביותר שלי. אבל ההאשמה הזאת, בפגיעה ביתרונות המולדים שלנו, היא, כמובן, לא יחידה. כמו שמימס נסחה את זה באופן מושלם, כשקראה לביטול הבגרויות, ואפי טלבי, שדיברה מגרוני אודות חוסר החיוניות של לימודי ההיסטוריה, גם לי נשבר ממערכת החינוך.

      ידע מיותר

      לפני שנתיים, כשהבנתי איפה אני נמצא ומה מחדירים לי לראש, התנחמתי בעובדה שיש לי רק עוד שנתיים. אני לא רוצה לחשוב איפה ימצאו את עצמם תלמידי כיתות א' בעוד 12 שנה. בית הספר, כבר משלביו הראשוניים ביותר, לא מלמד כדי לדעת בחיים, אלא מלמד כדי לעבור בגרות - תאריכים ומבצעים קרביים לא חיוניים בעליל בהיסטוריה, שנשכחים גם ככה ביום סיום הבגרות, יצירות ספרותיות בעלות ערך רב, שנלמדות על קצה המזלג, כתוצאה מזלזול של תלמידים, שנובע גם הוא מתפקוד המערכת. אפילו המיקוד שמתקבל בסוף השנה, שמשפיע מאוד על הלמידה שלנו לקראת בגרויות קריטיות, כמו מתמטיקה, משאיר אותנו עם ידע לא רלוונטי בנושאים חלקיים. ושמישהו יגיד שהוא זוכר איך עושים חילוק ארוך.