הנה נכנסנו - הגיע הכץ

אריאל כץ אמנם בחורה עדינה ורגשנית, אבל הפעם היא לא תזיל דמעה. אין לה כח אליכם יותר. אופטימית מתמיד, היא אומרת שלום

"כשמישהו מקבל כל-כך הרבה תגובות שליליות מכל-כך הרבה אדיוטים, ברור שהוא עושה משהו כמו שצריך. המשיכי כך אריאל". (תגובה מאת: אנוכי, "הנה נכנסנו")

80 מהתגובות היותר-הזויות שלכם רצו כאן ב"הנה נכנסנו" במשך 16 שבועות, ועכשיו זה נגמר, כי נמאס לי. כמו תמיד, הסיום הוא ברגשות מעורבים - מצד אחד אני שמחה להיפטר מעול ההשתעבדות לחיפוש שיאי הטמטום בטוקבקים שלכם (ולצערי זה לא היה ממש קשה), ומצד שני, בכל זאת היו כמה מכם שנתנו לי תקווה לעתיד טיפה פחות גרוע.

הטור הזה בעיקר הוכיח לי שאנשים הכי טובים בלהצדיק את הביקורת עליהם בעצמם. כנראה שרובכם צריכים לעשות תרגילי נשימות לפני שאתם לוחצים על "הוסף תגובה". האמת היא, שבכל פעם שחשבתי "אולי הגזמתי?", רפרפתי על מה שעניתם לי והבנתי - הכל מגיע לכם. אבל שוב, בכל פעם שראיתי טיפה של הבנה, של הומור - זה היה שווה את זה.

באיזשהו מקום אני מבינה למה הגבתם בצורה המגוחכת והמתגוננת שלכם - ידוע הרי שהאמת כואבת ולא פשוטה. ידוע שגם הומור שאינו ברמה של קומדיה אמריקאית סוג ז' לא מובן לכם, וידוע שכל אחד מכם חושב שיש לו פוטנציאל כתיבה טוב יותר משלי או בכלל. נו באמת.

מבלי להיכנס לבדיחות קרש כמו "אם הטמטום היה מחלה הייתם ממלאים את המסדרונות באיכילוב", אני פשוט אגיד לכם שלמרות הכל, עוד לא אבדה תקוותנו, ואולי יום אחד, תהיו קצת יותר משוחררים, פחות לחוצים, פחות המומים ויותר נינוחים.

לפני שאתם יוצאים בתרועת חצוצרות דעו לכם שלא התחלתי להאמין לכם שאני "זונה מו33ת" או שההורים שלי אחים - הם לא. נשבעת. אני כבר צופה את רשימת התגובות למטה. היא בוודאי תכלול הרבה "ברוך שפטרנו". אז תבורכו גם אתם, ויש לי תחושה שלמרות השנאה הרושפת שהפגנתם כלפי, בסוף עוד תתגעגעו. אני בטוח אתגעגע - הרי כבר אמרתם בעצמכם שאני סדיסטית מרירה ומכוערת, שהכיף שלה זה לצחוק על אנשים אחרים.