ביום הזיכרון אנחנו חושבים על הלוחמים, אבל איך זה באמת להיות לוחם בצבא? על מה צוחקים שם ומה הכי שוחק? א', לוחם בתותחנים, כותב על האנשים שמאחורי המיתוס
יש דברים שאי אפשר להסביר.
גם אם אעמוד וארצה לכם עליהם במשך שעות, לא תבינו.
יש דברים שחייבים לחוות.
כנער מתבגר, מערכת היחסים שלי עם אבא שלי הייתה רחוקה מלהיות מושלמת, אבל היא השתפרה מאוד מרגע שהתגייסתי.
זה לא שברגע שעליתי על מדים הפכתי פתאום לאדם אמיתי, לגבר, למה שהוא קיווה שאהיה, אבל שהוא היה האיש היחיד בחיים שלי שבאמת הבין מה עובר עליי. הוא היחיד שהיה לוחם.
ורק לוחם מבין.
הצבא אוהב להשתמש במילים קלישאתיות, כמו "אחווה". זו מילה שנשחקה מזמן, וביום-יום הציני שלנו אנחנו משתדלים לא "לצאת הומואים" ולהשתמש בה, אבל היא אמיתית, ונכונה. יש אנשים בעולם הזה שהם אחים שלי, ולא מלידה, רק שנתיים. אבל הם מבינים ויודעים.
והם מכירים, כמוני, את ההקפצות (המפחידות והמצחיקות), זוכרים את הקווים שעברנו בהם פעם, ואת התרגילים קורעים (פיזית, מנטלית ומצחוק) שעברנו. כי היינו שם.
ולהיות שם זה פשוט אחרת.
להית לוחם זה לא רק העבודה הקשה, זו השחיקה היום-יומית. זה לשבת ולחכות, לדבר על שטויות, לקרוא, לראות טלוויזיה, לצחוק, להתאמן, לשמור, לישון, לעבוד קצת ולהתעסק בהמון קקה.
להתמודד עם קצינים ומפקדים, בין אם טיפשים או כבולי-ידיים, עם מטלות סיזיפיות, עם הגעגועים ועם השקט. שקט שלמרות הברכה שיש בו לפעמים, דווקא יכול לשגע יותר מהכול.
"הכדור בקנה ואני מוכן לקרב"
זו שורה משיר לוחמים מוכר, שיר שאומר - תעזבו אותי בשקט ותנו לי לעשות את העבודה. אבל בין השורות, יש עוד מסר, שחלק מתכחשים אליו, חלק מודים בו, וחלק פורקים אותו בצורות שונות. זה גם מסר שמי שמעולם לא היה לוחם, לא יבין: עמוק בפנים, כולנו רוצים איזו מלחמונת.
לא משהו רציני, אבל שיהיה סיפור לילדים. שידעו איזה גיבורים היינו. וכי לפעמים, קשה לשאת את השקט.
יש טקסט שהקריאו לנו בטירונות שכל שורה בו מתחילה במילים "להיות לוחם". אחת מההגדרות ל"לוחם" ברשימה הזאת נצרבה לי בזיכרון במיוחד: "להיות לוחם זה לראות בחדשות ידיעה על פיגוע ולרצות דם, ועדיין להתייחס בכבוד לערבי זקן במחסום". אירוני לצטט את זה עכשיו, על רקע פרשת אייזנר, אבל זה נכון. תמיד יש תפוחים רקובים, תמיד יש שמוק אלים ומתעלל. השאלה היא איך אנחנו מגיבים, ועד היום התגובה הייתה טובה לטעמי.
אני זוכר את הלילה שמשפחת פוגל נרצחה.
הייתי הראשון בגדוד שידע על זה, מתוקף תפקידי. אני זוכר כמה כעסתי. אני זוכר את הדברים שאמרתי לחברים שאעשה אם אתפוס את הזבל שעשה את זה.
הפעם הבאה שהרגשתי משהו דומה היה אחרי התקיפה ההמונית על מחנה אפרים.
מאז גם הבדיחות הפנימיות שלנו השתנו. בינינו לבין עצמנו ביחידה, אנחנו מספרים בדיחות שחורות על מחבלים - אבל לאו דווקא ערבים. גם מחבלים יהודים. כי עם כל הקושי שלפעמים עולה מזה - מחבל הוא מחבל הוא מחבל, ואין על זה הרבה ויכוח. לפני כמה ימים שאלתי חבר מה הוא עושה אם ערבי מתקרב אליו בצורה מאיימת. אותו חבר ציטט לי את "נוהל מעצר חשוד", כולל המקרה שבו יש לירות בחשוד. כששאלתי אותו מה הוא עושה אם האדם שמתקרב הוא דווקא יהודי - הוא פשוט חזר על אותו ציטוט.כי אין הבדל.
עם הכול ואחרי הכול
אם מישהו בכל זאת רוצה לנסות להבין, הכי קרוב שאפשר להגיע בלי להתגייס זה לראות שני סרטים: הראשון הוא "ג'ארהד" האמריקאי, והשני הוא "מחסומים", סרט ישראלי קצר ומדהים.
הראשון מתאר את היום-יום והמנטליות של הצבא, והשני - את הדילמות שהשירות הצבאי מעלה, ושניהם מעבירים את הנקודה בצורה הכי ריאליסטית שראיתי. כשראיתי את "מחסומים" בפעם הראשונה הייתי על סף דמעות.
אבל עם כל זה - עם הכאב, הכעס, השיעמום והטמטום - לא הייתי מחליף את זה. אם הייתי צריך להתגייס שוב, הייתי מתגייס לקרבי, ולא לשום דבר אחר.
כי מהצד השני עומדים הצחוקים, האחווה, ההתמודדות והחוויה.
כי פגשתי אנשים שהפכו למשפחה שניה, לאחים, לחברים.
כי כשאני עומד בטקס יום הזיכרון, אני לא רואה באנשים שמתו קדושים. הם לא. חלקם אפילו היו חלאות, בתור בני אדם. אבל הם קשורים אליי, כי עברו משהו שגם אני עברתי. הם עשו והקריבו למען אחרים ובתמורה ממשית קטנה, ועשו את זה מול פחד, כאב וקשיים שאי אפשר לתאר.
כי אנחנו חלק מאליטה קטנה מאוד של אנשים ששומרים על הרבה - ומעט מבינים אותם.
כי כל לילה שאני מעביר ללא שינה, אני יודע שהיקרים לי ישנים היטב.






עוד ערוצים של וואלה! בפייסבוק







צלם תגובה
הוסף תגובה
XOXO
כתבות