• וואלה! ראשי
  • הפוך לדף הבית
  • שלום אורחקרא דוארפתח תיבת דואר חינם!
  • מזג אוויר
  • מפות
  • קניות
 
איזה רגע בחיים הייתם מוחקים?
פרק ראשון: "זאבי הלילה"
7/11/13 16:19
מאת: ZONE, מערכת וואלה!
פרק ראשון: "החיים החדשים שלי"
4/11/13 18:22
מאת: ZONE, מערכת וואלה!
פרק ראשון: "הרפתקאותיו של אג"
19/08/13 16:34
מאת: ZONE, מערכת וואלה!
פרק ראשון: אוקסה פולוק 3 "הלב של שני העולמות"
16/07/13 13:03
מאת: ZONE, מערכת וואלה!
פרק ראשון: "כתוב בחול ובמים"
3/06/13 17:22
מאת: ZONE, מערכת וואלה!
סגור
סיקור מיוחד סיקור מיוחד ספרים רבותיי, ספרים!
קוראים אתכם כמו ספר

פרק ראשון: "צל הנחש"

מאת: ZONE, מערכת וואלה!
פייסבוק טוויטר

הספר השלישי בטרילוגיית "משפחת קיין והאלים המצריים" יצא לחנויות - אז קבלו פרק ראשון מתוכו במתנה!

תגיות: צל הנחש
עטיפת הספר "צל הנחש" (צילום: יח"צ)

עטיפת הספר "צל הנחש" (צילום: יח"צ)

"צל הנחש"
מאת: ריק ריירדן
תרגמה לעברית: יעל אכמון
כל הזכויות על התרגום העברי שמורות להוצאת גרף

"צל הנחש" הוא הספר השלישי והאחרון בטרילוגיית "משפחת קיין והאלים המצריים".

פרק ראשון: אנחנו מפוצצים מסיבה


שלום, סיידי מדברת.
אם אתם מקשיבים להקלטה הזאת, ברכותי! שרדתם את יום הדין.
קודם כול אני רוצה להתנצל אם סוף העולם הפריע לכם בצורה כלשהי. רעידות האדמה, ההתקוממויות, המהומות, סופות הטורנדו, ההצפות, שיטפונות הצונאמי וכמובן הנחש הענקי שבלע את השמש – אני חוששת שמרבית הדברים הללו קרו באשמתנו. קרטר ואני החלטנו שמחובתנו להסביר לפחות איך זה קרה.
סביר להניח שזאת ההקלטה האחרונה שלנו. כשתגמרו לשמוע את הסיפור שלנו, אתם תבינו למה.
הצרות שלנו התחילו בדאלאס, כשבני צאן נושפי אש השמידו את התערוכה של המלך תות ענח' אמון.

בלילה ההוא, החרטומים מטקסס ערכו מסיבה בגן הפסלים שמול המוזיאון לאמנות של דאלאס. הגברים לבשו חליפות טוקסידו וכובעי בוקרים. הנשים לבשו שמלות ערב והתסרוקות שלהן נראו כמו התפוצצויות של סוכר על מקל.
(קרטר אומר שבאמריקה קוראים לזה צמר גפן מתוק. לא אכפת לי. אני גדלתי באנגליה אז אין ברירה, תצטרכו לעקוב אחרי מה שאני אומרת וללמוד מה הדרך הנכונה לומר דברים.)
להקה ניגנה מוזיקת קאנטרי ישנה בביתן הגן. שרשראות של נורות קטנות נצצו בין העצים. פה ושם קרה שחרטומים הגיחו מדלתות סודיות בפסלים או שטיגנו יתושים מציקים בניצוצות אש קסומה, אבל מכל בחינה אחרת זה נראה כמו מסיבה די רגילה.
ראש הנוֹם החמישים ואחד, ג'יי-די גריסוֹם, פיטפט עם האורחים שלו והתפטם בטאקו בקר. ואז אנחנו הגענו וגררנו אותו לישיבת חירום. לא היה לנו נעים להפריע לו באמצע החגיגה, אבל בהתחשב בסכנה שאיימה עליו, לא היתה לנו ברירה.
"התקפה?" הוא נראה מופתע. "התערוכת תות ענח' אמון פתוחה לציבור כבר חודש. אם אפופיס רוצה לתקוף, למה הוא חיכה עד עכשיו?"
ג'יי-די היה גבר גבוה ומוצק, עם פנים שזופות ומחוספסות, שיער ג'ינג'י צמרירי וידיים גסות כמו קליפת עץ. הוא נראה בן ארבעים בערך, אבל קשה לדעת כשמדובר בחרטומים. באותה מידה הוא היה יכול להיות בן ארבע-מאות. הוא לבש חליפה שחורה עם עניבת שרוך, ובחגורה שלו היה אבזם כסף גדול, כמו שריף במערבון.
"בואו נדבר בדרך לשם," אמר קרטר. הוא התחיל להוביל אותנו לצד השני של הגן.
אני חייבת להודות שאחי הפגין ביטחון עצמי מרשים.
לא שהוא הפסיק להיות חנון לא נורמלי, כמובן. פיסה מהצד השמאלי של השיער המקורזל שלו היתה חסרה במקום שהגריפון שלו נתן לו "נשיקה", והחתכים על פניו רמזו שהוא עוד לא לחלוטין השתלט על אמנות הגילוח. אבל מאז יום ההולדת החמישה-עשר שלו הוא זינק בגובה, ושעות של אימוני לחימה פיתחו את השרירים שלו. הוא נראה יציב ובוגר בבגדי הפשתן השחורים שלבש, בעיקר עם חרב הח'וֹפֶּש בחגורה. כמעט יכולתי לדמיין אותו כמנהיג בלי להתגלגל מצחוק.
[מה אתה מסתכל עלי ככה, קרטר? זה היה תיאור ממש נדיב.]
קרטר עקף את המזנון ובדרך חטף חופן נאצ'וס. "אפופיס פועל על פי דפוס," הוא אמר לג'יי-די. "כל ההתקפות הקודמות התרחשו בליל מולד הירח, בשיא החשכה. תאמין לי, הוא יתקוף את המוזיאון שלכם הלילה. וזאת תהיה התקפה רצינית."
ג'יי-די גריסום נדחק מעבר לקבוצת חרטומים שעמדו ושתו שמפניה. "ההתקפות האחרות שאתה מדבר עליהן..." אמר. "אתה מתכוון לשיקגו ולמקסיקו סיטי?"
"וגם לטורונטו," אמר קרטר. "ו... עוד כמה."
ידעתי שהוא לא רוצה להרחיב את הדיבור. לשנינו היו סיוטים מההתקפות שראינו במהלך הקיץ.
נכון, יום הדין הסופי עדיין לא הגיע. שישה חודשים עברו מאז שאפופיס נחש הכאוס נמלט מהכלא שלו בעולם המתים, והוא עדיין לא החל בפלישה כוללת אל עולם בני התמותה כפי שציפינו שיעשה. מסיבה כלשהי הנחש לא הזדרז לתקוף באופן מלא, ובמקום זה הסתפק בהתקפות מצומצמות על נומים שעשו רושם של מקומות בטוחים ושלווים.
כמו הנום הזה, חשבתי.
בדיוק כשחלפנו על פני הביתן בגן, הלהקה גמרה לנגן שיר. בלונדינית יפה עם כינור נופפה בקשת שלה לעבר ג'יי-די.
"בוא תעלה, מותק!" היא קראה לו. "אנחנו צריכים אותך על גיטרת הוואי!"
הוא התאמץ לחייך. "עוד מעט, מתוקה. אני כבר חוזר."
המשכנו ללכת. ג'יי-די הסתובב אלינו. "אשתי, אן."
"גם היא חרטומה?" שאלתי.
הוא הינהן והבעת הפנים שלו קדרה. "אז בקשר להתקפות האלה. למה אתם כל כך משוכנעים שאפופיס יתקוף דווקא כאן?"
הפה של קרטר היה מלא נאצ'וס, אז התשובה שלו היתה: "מממ-המממ."
"הוא מחפש חפץ קסם מסוים," תירגמתי. "הוא כבר השמיד חמישה עותקים שלו. העותק האחרון בעולם נמצא בתצוגת תות ענח' אמון שלכם."
"איזה חפץ קסם?" שאל ג'יי-די.
היססתי לרגע. לפני שהגענו לדאלאס הטלנו כל מיני לחשי מגן והעמסנו על עצמנו קמעות הגנה רבים כדי למנוע ציתות בדרכי קסם, אבל עדיין חששתי לתאר את התוכניות שלנו בקול רם.
"עדיף שנראה לך." עקפתי את המזרקה. חרטום וחרטומה צעירים ציירו בשרביטים שלהם מכתבי אהבה זוהרים על אבני המרצפת. "הבאנו איתנו צוות עילית. הם מחכים במוזיאון. אם תאפשר לנו לבדוק את החפץ, אולי נוכל לקחת אותו איתנו למשמורת – "
"לקחת אותו איתכם?" ג'יי-די נראה מסוייג. "התערוכה מוגנת בשמירה כבדה. החרטומים המוכשרים ביותר שלי שומרים עליה יום ולילה. אתם חושבים שתצליחו לעשות עבודה טובה יותר בבית בברוקלין?"
עצרנו בקצה הגן. מעבר לכביש בכניסה למוזיאון, כרזה שהשתלשלה על פני שתי קומותפרסמה את תערוכת תות ענח' אמון.
קרטר שלף את הטלפון הנייד שלו והראה לג'יי-די תמונה – האחוזה השרופה שהיתה פעם מטה המבצעים של הנום המאה בטורונטו.
"אני בטוח שהשומרים שלך מוכשרים," אמר. "אבל היינו מעדיפים שהנום שלכם לא ישמש מטרה לאפופיס. במתקפות הקודמות... המשרתים של הנחש לא השאירו אחריהם נפש חיה."
ג'יי-די בהה במסך הטלפון, ואז העיף מבט לאחור אל אשתו, אן, שניגנה מנגינה עליזה בכינור.
"בסדר," אמר. "אני מקווה שהצוות שלך איכותי."
"הם מדהימים," הבטחתי. "בוא, אני אציג אותם בפניך."

***


צוות העילית שלנו היה עסוק בבזיזת חנות המזכרות של המוזיאון.
פליקס זימן שלושה פינגווינים, שדישדשו ברחבי החנות ועל פניהם מסכות נייר בצורת מסכת הקבורה של המלך תות ענח' אמון. חברנו הבבון, ח'וּפו, ישב בראש ארון ספרים וקרא ב"תולדות הפרעונים", מה שהיה יכול להיות מרשים מאוד אלמלא החזיק את הספר הפוך. וולט – אוי, וולט, למה? – פרץ לארון התכשיטים ובדק אם הקמעות שעל הצמידים והשרשראות במקרה קסומים. אָליסָה הרחיפה כלי חרס באמצעות קסמי יסודנות, וליהטטה בעשרים או שלושים כלים בו זמנית, עושה בהם שמיניות באוויר.
קרטר השתעל שיעול קטן.
וולט קפא במקום כשחופניו מלאות תכשיטי זהב. ח'וּפוּ מיהר לרדת מהארון ובדרך הפיל ממנו את רוב הספרים. כלי החרס של אליסה התרסקו על הרצפה. פליקס ניסה לגרש את הפינגווינים שלו אל מאחורי הקופה. (משום מה יש לו אמונה עמוקה ביעילותם של פינגווינים. אין לי שום הסבר לכך.)
ג'יי-די גריסום תופף על אבזם הכסף הגדול שלו. "זה הצוות המדהים שלכם?"
כן!" ניסיתי לחייך חיוך מקסים. "מצטערת על הבלגן. אני פשוט, אה..."
שלפתי את השרביט שלי מהחגורה ואמרתי מילת קסם: "חֶ'נֶם!"
בשלב הזה כבר שלטתי בלחשים כאלה. בדרך כלל הצלחתי לתעל כוחות קסם מהאלה הפטרונית שלי, איסיס, בלי להתעלף. ולא התפוצצתי לחתיכות אפילו פעם אחת.
ההירוגליף של "לחבר" בער לרגע באוויר:

חתיכות חרס שבורות נצמדו זו לזו והתאחו מעצמן. ספרים חזרו למדפים. מסכות הקבורה של המלך תות נתלשו מהפינגווינים וחשפו שמאחוריהן הסתתרו – לא להאמין – פינגווינים.
החברים שלנו נראו נבוכים למדי.
"סליחה," מילמל וולט והחזיר את התכשיטים לארון. "השתעממנו."
לא יכולתי לכעוס על וולט לאורך זמן. הוא היה גבוה וספורטיבי עם גוף של שחקן כדורסל, והוא לבש מכנסי ספורט וגופייה שחשפה את הזרועות המפוסלות שלו. לעור שלו היה צבע שוקו חם והפנים שלו היו מלכותיות ונאות כמו אלה של פסלי אבותיו הפרעונים.
האם הייתי מאוהבת בו? טוב, זה מסובך. אני ארחיב על זה בהמשך.
ג'יי-די גריסום בחן את הצוות שלנו.
"נעים מאוד לפגוש את כולכם." הוא לא נשמע נלהב במיוחד. "בואו איתי."
הרחבה הראשית של המוזיאון היתה חדר לבן ענקי עם שולחנות בית קפה ריקים, במה ותקרה כל כך גבוהה שג'ירפה היתה מרגישה שם בנוח. בצד אחד היו מדרגות שהובילו למרפסת עם שורה של משרדים. בצד השני היו קירות זכוכית שהשקיפו על קו הרקיע הלילי של דאלאס.
ג'יי-די הצביע על המרפסת, שם סיירו שני גברים בגלביות פשתן שחורות. "אתם רואים? הצבנו שומרים בכל מקום."
הגברים הסתובבו במטות ושרביטים שלופים. הם העיפו לעברנו מבט והבחנתי שהעיניים שלהם זוהרות. הירוגליפים צוירו על הלחיים שלהם כמו צבעי מלחמה.
אליסה לחשה לי: "מה הקטע עם העיניים?"
"קסמי מעקב," ניחשתי. "הסמלים מאפשרים לשומרים להשקיף אל הדוּאַת."
אליסה נשכה שפתיים. הפטרון שלה היה אל האדמה גֵבּ והיא אהבה דברים מוצקים כמו אבן וחמר. גבהים ומים עמוקים הלחיצו אותה. ועוד יותר הלחיץ אותה הדוּאַת – העולם הקסום שמתקיים במקביל לשלנו.
פעם אחת, כשתיארתי את הדוּאַת כאוקיינוס הנפרש מתחת לרגליים שלנו, שכבות על גבי שכבות של ממדים קסומים שנמשכים מטה עד אינסוף, היתה לי הרגשה שאליסה הולכת לחטוף מחלת ים.
לפליקס בן העשר לא היו בעיות כאלה. "קול!" הוא אמר. "גם אני רוצה עיניים זוהרות."
הוא העביר את האצבע שלו על לחייו והשאיר עליהן כתמים סגולים נוצצים בצורת אנטארקטיקה.
אליסה צחקה. "אתה רואה עכשיו לתוך הדוּאַת?"
"לא," הוא הודה. "אבל אני רואה את הפינגווינים שלי הרבה יותר טוב."
"כדאי שנמהר," הזכיר לנו קרטר. "אפופיס תוקף בדרך כלל כשהירח מגיע לשיא מסלולו. וזה אמור לקרות בעוד – "
"אה!" ח'וּפוּ זקף עשר אצבעות. מתברר שלבבונים יש חוש אסטרונומי מושלם.
"בעוד עשר דקות," אמרתי. "נהדר."
התקרבנו לכניסה לתערוכת תות ענח' אמון. היה קשה לפספס אותה, עם שלט הזהב הענקי שהכריז "תערוכת תות ענח' אמון". שני חרטומים עמדו שם על המשמר, וכל אחד מהם החזיק ברצועה נמר בוגר.
קרטר הביט בג'יי-די בתדהמה. "איך הצלחת להשיג גישה מלאה למוזיאון?"
הטקסני משך בכתפיים. "אשתי, אן, היא ראש מועצת המנהלים. עכשיו, איזה חפץ קסם רציתם לבדוק?"
"עברתי על מפות התצוגה," אמר קרטר. "בוא. אני אראה לך."
הנמרים הפגינו עניין רב בפינגווינים של פליקס, אבל השומרים עצרו אותם ואיפשרו לנו לעבור.
התערוכה היתה גדולה מאוד, אבל קשה לי להאמין שהפרטים יעניינו אתכם. היה שם מבוך שלם של חדרים מלאים סרקופגים, פסלים, רהיטים, שברים של תכשיטי זהב – בלה בלה בלה. אני הייתי מדלגת על הכול. ראיתי די אוספים מצריים שיספיקו לי לחיים שלמים, תודה רבה.
חוץ מזה, בכל פינה נתקלתי בתזכורות לחוויות לא נעימות.
עברנו על פני ארונות תצוגה מלאים פסלוני שַבְּתִי, ולא היה לי ספק שהוטלו עליהם לחשים כדי שיתעוררו לחיים על פי פקודה. כבר יצא לי להרוג הרבה כאלה. עברנו על פני פסלים של מפלצות ואלים זועפים שנלחמתי בהם פנים אל פנים – אלת-הנשר נֶחְ'בֶּת, שהשתלטה פעם על הגוף של סבתא שלי (סיפור ארוך); התנין סוֹבֶּק, שניסה להרוג את החתולה שלי (סיפור עוד יותר ארוך); והאלה-הלביאה סֶחְ'מֶת, שהבסנו פעם באמצעות רוטב חריף (אל תשאלו).
והכי גרוע: פסל בהט קטן של חברנו בֶּס, האל-הגמד. הוא גולף לפני עידנים, ובכל זאת זיהיתי את האף המעוך, את פאות הלחיים השעירות, את הבטן העגלגלה ואת הפנים הכעורות המקסימות שנראו כאילו חטפו מכות מחבת חוזרות ונשנות. יצא לנו להכיר את בֶּס רק כמה ימים, אבל הוא הקריב את נשמתו, פשוטו כמשמעו, כדי לעזור לנו. בכל פעם שראיתי אותו נזכרתי בחוב שלעולם לא אוכל להחזיר.
כנראה לא שמתי לב שנשארתי לעמוד מול הפסל. שאר הקבוצה המשיכה הלאה ופנתה לחדר הבא, מרחק כעשרים מטרים משם. פתאום שמעתי קול קרוב אלי: "פססט!"
הסתכלתי סביבי. חשבתי שאולי זה הפסל של בֶּס. ואז הקול קרא שוב: "היי, בובה. תקשיבי. אין לנו הרבה זמן."
באמצע הקיר, בגובה העיניים שלי, פרצוף של גבר התבלט מתוך הטיח הלבן כאילו הוא מנסה לפרוץ החוצה. היו לו אף נשרי, שפתיים דקות ואכזריות ומצח גבוה. הצבע שלו היה זהה לקיר אבל הוא נראה מלא חיים. העיניים הלבנות החלקות שלו הצליחו להביע קוצר רוח עז.
"אתם לא תצליחו להציל את המגילה, בובה," הוא הזהיר אותי. "ואפילו אם כן, אין סיכוי שתבינו אותה. את זקוקה לעזרה ממני."
כבר יצא לי לעבור כמה חוויות משונות מאז שהתחלתי להשתמש בקסמים, כך שלא הופתעתי במיוחד. ועדיין, ידעתי שלא מומלץ לתת אמון בכל יצור רפאים לבן שפונה אלי, בעיקר כזה שקורא לי "בובה". הוא הזכיר לי דמות מסרטי המאפיה המפגרים שהבנים מהבית בברוקלין אוהבים לצפות בהם בזמנם הפנוי – מין דוד ויני כזה.
"מי אתה?" דרשתי לדעת.
האיש פלט נחרה של בוז. "כאילו שאת לא יודעת. כאילו מישהו לא יודע. יש לך יומיים עד שיחסלו אותי. אם את רוצה להביס את אפופיס, כדאי מאוד שתפעילי את הקשרים שלך ותחלצי אותי מכאן."
"אין לי מושג על מה אתה מדבר," אמרתי.
הוא לא נשמע כמו סֵת, אל הרשע, ולא כמו הנחש אפופיס או אף אחד אחר מהנבלים שטיפלתי בהם בעבר. אבל אף פעם אי אפשר לדעת. יש את העניין הקטן הזה שנקרא קסם, אתם יודעים.
האיש זקף סנטר. "בסדר, אני מבין. את מחכה למחווה של רצון טוב. אין סיכוי שתצילו את המגילה, אבל נסי להציל את תיבת הזהב. תמצאי שם רמז למה שאתם צריכים, אם את חכמה מספיק להבין אותו. מחרתיים עם השקיעה, בובה. זה המועד שבו תפקע ההצעה שלי, כי בשלב הזה הם – "
הוא השתנק. העיניים שלו נפערו. הוא התעוות כאילו עניבת חנק מתהדקת על הצוואר שלו, ונמוג באטיות לתוך הקיר.
"סיידי?" קרא וולט מקצה המסדרון. "את בסדר?"
העפתי אליו מבט. "ראית את זה?"
"את מה?" הוא שאל.
ברור שלא, חשבתי לעצמי. איפה הכיף אם גם אנשים אחרים היו רואים את הדוד ויני? אם זה היה קורה, היה נחסך ממני התענוג בלתהות אם יצאתי מדעתי.
"שום דבר," אמרתי ורצתי להשיג אותם.

***


משני צדי הכניסה לחדר הבא עמדו ספינקסים ענקיים עשויים זכוכית געשית, עם גוף של אריה וראש של איל. קרטר אומר שהסוג המסוים הזה של ספינקס נקרא "קְרָיוֹספינקס". [תודה, קרטר. לא יכולנו לחיות בלי פיסת המידע המיותרת הזאת.]
"אה!" ח'וּפוּ התריע וזקף חמש אצבעות.
"נשארו חמש דקות," תירגם קרטר.
"תנו לי רגע," אמר ג'יי-די. "בחדר זה הטלנו את לחשי ההגנה הכבדים ביותר. אני צריך לערוך בהם כמה שינויים כדי שתוכלו לעבור."
"אה..." אמרתי בקול מתוח, "אבל הלחשים עדיין יעצרו אויבים, כמו לדוגמה נחש כאוס ענקי, נכון?"
ג'יי-די הביט בי במבט מעוצבן. זה קורה לי לעתים די קרובות.
"אני מבין דבר או שניים בקסמי הגנה," הוא הבטיח לי. "תסמכי עלי." הוא הניף את השרביט שלו והתחיל למלמל לחש.
קרטר משך אותי הצדה. "את בסדר?"
כנראה נראיתי נסערת מהמפגש שלי עם הדוד ויני. "אני בסדר גמור," אמרתי. "ראיתי משהו קודם. בטח סתם עוד תעלול של אָפּוֹפִיס, אבל..."
העיניים שלי הבזיקו לקצה המסדרון. וולט בהה בכס זהב בתוך ארון זכוכית. הוא נשען בכבדות עם יד אחת על הזגוגית, כאילו הוא עומד להקיא.
"חכה שנייה," אמרתי לקרטר.
התקרבתי אל וולט. האור מהתצוגה שטף את הפנים שלו והן נראו חומות-אדמדמות כמו הגבעות במצרים.
"מה קרה?" שאלתי.
"תות ענח' אמון מת בכיסא הזה," הוא אמר.
קראתי את לוחית התצוגה. לא היה כתוב שם שום דבר על זה שתות ענח' אמון מת בכיסא הזה, אבל וולט נשמע משוכנע לגמרי. אולי הוא הרגיש בקללה המשפחתית. המלך תות היה דוד-רבא-בחזקת-מיליון של וולט. אותו רעל גנטי שהרג את תות בגיל תשע-עשרה זרם גם בוורידים של וולט, ומצבו החמיר ככל שהשתמש יותר בקסמים. אבל וולט סירב להאט את הקצב. כס המלוכה של אביו הקדמון בטח נראה לו כמו מודעת אבל.
"אנחנו נמצא תרופה," הבטחתי לו. "ברגע שנטפל באפופיס..."
הוא הביט בי והמילים גוועו בפי. שנינו ידענו שהסיכויים שנביס את אפופיס קלושים. גם אם נצליח, אין ערובה שוולט יחיה די זמן ליהנות מהניצחון. היום היה אחד הימים הטובים של וולט, ועדיין ראיתי את הכאב בעיניו.
"חבר'ה," קרא קרטר. "אנחנו מוכנים."
בחדר שמאחורי הקְרָיוֹספינקסים רוכז אוסף "מיטב הלהיטים" מהחיים שלאחר המוות במסורת המצרית. אָנוּבּיס בגודל מלא, עשוי עץ, לטש מבט מהכן שלו. מעל דגם של מאזני הצדק ישב בבון עשוי זהב, וח'ופו מיד התחיל לפלרטט איתו. היו שם מסכות פרעונים, מפות של עולם המתים וכדים קָנוֹפּיים שהכילו פעם אברי מומיות.
קרטר התעלם מכל אלה והמשיך ללכת. הוא אסף אותנו סביב מגילת פפירוס ארוכה שהוצגה בארון זכוכית בקצה החדר.
"זה מה שחיפשתם?" ג'יי-די שלח בנו מבט משתומם. "ספר הפלת אפופיס? אני מקווה שאתם יודעים שאפילו הלחשים המוצלחים ביותר נגד אפופיס אינם יעילים במיוחד."
קרטר הכניס יד לכיס ושלף חתיכת פפירוס שרוף. "זה כל מה שהצלחנו להציל מטורונטו. זה עותק אחר של אותה מגילה."
ג'יי-די לקח את פיסת הפפירוס. היא היתה בגודל גלויה, וכל כך חרוכה שרק כמה הירוגליפים היו קריאים.
"'הפלת אפופיס...'" הוא הקריא. "אבל זו אחת ממגילות הקסם הנפוצות ביותר בעולם. מאות עותקים שרדו מימי קדם."
"לא." נאבקתי בדחף להציץ אחורה כדי לוודא ששום נחש ענקי לא מצותת לנו. "אפופיס מעוניין בגרסה המסוימת הזאת, שכתב הבחור הזה."
נגעתי בלוחית המידע שליד התצוגה. "'מיוחס לנסיך חָ'ע-(אֶ)מְ-וואס,'" הקראתי, "המוכר יותר בשם סתנה.'"
ג'יי-די עשה פרצוף חמוץ. "שם של רשע... אחד החרטומים המרושעים ביותר שחיו אי פעם."
"ככה שמענו," אמרתי, "ואפופיס משמיד רק את הגרסאות של המגילה שיצר סתנה. למיטב ידיעתנו היו קיימים רק שישה עותקים. אפופיס הצליח לשרוף חמישה. זה האחרון."
ג'יי-די בחן בפקפוק את פיסת הפפירוס השרופה. "אם אפופיס אכן עלה מהדואת בכל כוחו, מה אכפת לו מקומץ מגילות? שום לחש לא יוכל לעצור אותו. למה הוא עדיין לא השמיד את העולם?"
כבר חודשים ששאלנו את עצמנו את אותה שאלה בדיוק.
"אפופיס מפחד מהמגילה הזאת," אמרתי וקיוויתי שאני צודקת. "כנראה שמור בה הסוד להבסתו. הוא רוצה לוודא שכל העותקים יושמדו לפני שיפלוש לעולם."
"סיידי, אנחנו חייבים להזדרז," אמר קרטר. "ההתקפה עלולה להתחיל בכל רגע."
התקרבתי למגילה. אורכה היה כשני מטרים וגובהה כמטר, עם שורות צפופות של הירוגליפים ואיורים צבעוניים. יצא לי לראות אינספור מגילות שמתארות איך להביס את הכאוס, עם לחשים שנועדו למנוע מהנחש אפופיס לבלוע את אל השמש רַע במסע הלילי שלו בדואת. למצרים הקדמונים היתה אובססיה רצינית בנושא. חבורה עליזה, המצרים האלה.
ידעתי לקרוא את ההירוגליפים – רק אחד מהכישרונות המדהימים והרבים שלי – אבל היה במגילה הרבה חומר. במבט ראשון לא נראה שיש בה משהו מועיל במיוחד. היא כללה את התיאורים הרגילים של נהר הלילה שלאורכו שטה סירת השמש של רַע. כבר שטנו שם, תודה רבה. היא כללה גם טיפים להתמודדות עם השדים השונים בדואת. טוב, אז פגשנו אותם. הרגנו אותם. קיבלנו את החולצה למזכרת והכול.
"סיידי?" שאל קרטר. "מצאת משהו?"
"אני עוד לא יודעת," רטנתי. "תן לי שנייה."
עיצבן אותי שאחי תולעת הספרים הוא הקוסם הקרבי, ואני אמורה להיות הקוראת הגדולה בקסמים. בקושי היתה לי סבלנות לעיתוני אופנה, ובטח שלא למגילות קסם.
אין סיכוי שתביני אותה, הזהיר אותי הפרצוף בקיר. את זקוקה לעזרתי.
"נצטרך לקחת אותה איתנו," החלטתי. "אני בטוחה שאצליח לפענח אותה אם יהיה לי קצת יותר – "
הבניין רעד. ח'ופו פלט צווחה וזינק לזרועות בבון הזהב. הפינגווינים של פליקס התחילו לדשדש מסביב בהיסטריה.
"זה נשמע כמו – " ג'יי-די גריסום החוויר. "פיצוץ מבחוץ. המסיבה!"
"זאת פעולת הסחה," הזהיר אותו קרטר. "אפופיס מנסה להרחיק את השומרים שלנו מהמגילה."
"הם תוקפים את החברים שלי," אמר ג'יי-די בקול חנוק. "את אשתי."
"לך אליהם!" אמרתי. נעצתי באחי מבט זועם. "אנחנו כבר נדאג למגילה. אשתו של ג'יי-די נמצאת שם בחוץ!"
ג'יי-די אחז בידיים שלי. "קחו את המגילה. בהצלחה."
הוא יצא בריצה מהחדר.
הסתובבתי בחזרה אל ארון התצוגה. "וולט, אתה יכול פתוח את הארון? אנחנו צריכים להוציא אותה מכאן כמה שיותר – "
צחוק מרושע מילא את החדר. קול יבש וכבד, עמוק כמו פיצוץ גרעיני, הידהד סביבנו: "לא נראה לי, סיידי קיין."
הרגשתי כאילו העור שלי הופך לפפירוס פריך. זכרתי את הקול הזה. זכרתי איך מרגישים כשנמצאים קרוב כל כך לכאוס, כאילו הדם שלי עולה באש וסלילי הדנ"א שלי נפרמים.
"אני חושב שאשמיד אתכם באמצעות שומרי המאעָת," אמר אפופיס. "כן, זה יהיה משעשע."
בכניסה לחדר, שני הקְרָיוֹספינקסים הסתובבו. הם חסמו את היציאה, כתף אל כתף. להבות עלו מהנחיריים שלהם.
הם דיברו כאיל אחד בקולו של אפופיס: "איש לא יוצא מהמקום הזה בחיים. להתראות, סיידי קיין."


 

תגובות
הוסף תגובה

צילום תגובה
מאת:
נושא:
  בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאים הבאים:
אין לפרסם באתר תגובות המפרות הוראות כל דין ובכלל זה תגובות בעלות אופי מיני בוטה, תגובות מאיימות, גזעניות, מוציאות לשון הרע, מעודדות לביצוע הסתה, פוגעות בפרטיות, מזיקות, פוגעות ברגשות הציבור, מפרות זכויות קניין רוחני ותגובות בעלות אופי מסחרי ו/או מידע פרסומי. האחריות הבלעדית לתוכן התגובה הינה של כותב התגובה. וואלה שומרת לעצמה את הזכות למסור את פרטי כותב התגובה לכל גורם בהתאם לשיקול דעתה ושומרת לעצמה את הזכות לפרסם רק חלק מהתגובות ו/או למחוק תגובות שפורסמו. אין באמור לעיל כדי לגרוע מהאמור בהוראה מהוראות תנאי השימוש באתר או בכל דין אחר.
הוספת תגובה
מאת:
נושא:
תוכן:
בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאים הבאים:
אין לפרסם באתר תגובות המפרות הוראות כל דין ובכלל זה תגובות בעלות אופי מיני בוטה, תגובות מאיימות, גזעניות, מוציאות לשון הרע, מעודדות לביצוע הסתה, פוגעות בפרטיות, מזיקות, פוגעות ברגשות הציבור, מפרות זכויות קניין רוחני ותגובות בעלות אופי מסחרי ו/או מידע פרסומי. האחריות הבלעדית לתוכן התגובה הינה של כותב התגובה. וואלה שומרת לעצמה את הזכות למסור את פרטי כותב התגובה לכל גורם בהתאם לשיקול דעתה ושומרת לעצמה את הזכות לפרסם רק חלק מהתגובות ו/או למחוק תגובות שפורסמו. אין באמור לעיל כדי לגרוע מהאמור בהוראה מהוראות תנאי השימוש באתר או בכל דין אחר.
מדור פירסומי