כן בבית ספרנו
מאת: איתמר ברודרסון, מערכת וואלה!
יום רביעי, 26 במרץ 2008, 11:37
הצבא עושה קמפיין אצלכם בבית הספר וזה נראה לכם בסדר? איתמר ברודרסון לא מוכן לשתף פעולה
השבוע קמתי לעוד יום משמים בבית הספר, אולי בתקווה שהיום יהיה שונה. אפשר לומר שתקוותי התממשה. כשהגעתי, ראיתי אנשים נוהרים לאולם הספורט ולא הבנתי על מה המהומה. עקבתי אחרי האנשים, נכנס לאולם הספורט וראיתי אותו מלא ב
תלמידים,
מורים ומספר לא קטן של חיילים וקצינים.
הסתכלתי מאחוריי וראיתי שורה של מקרנים מכוונים על המסכים. הבחור שלידי אמר לי ש“מקרינים פה איזה סרט על 60 שנה על המדינה". עדיין לא הבנתי למה יש כאן כל כך הרבה אנשי צבא. שאלתי את המורה שלי מדוע יש כאן מספר לא מפוקפק של דגלי ישראל וחיל האוויר. היא אמרה לי שהאירוע מופק על ידי חיל האוויר ושמראים לנו סרט על "הישגי מדינת ישראל וחשיבות הצבא”.
מחוץ לעדר
באותו רגע, נדהמתי. אני יודע שרובכם לא מסכימים עם שום דבר שאני אומר פה, אבל אולי בכל זאת תוכלו להבין אותי. איך שהבנתי שהנה מתחילה שטיפת המוח, שלא צריכה להיות בחסות בית הספר, ניגשתי למורה וביקשתי לצאת משם. זכותי המלאה לא לרצות לראות סרטי תדמית של הצבא. הצבא ומערכת החינוך צריכים להיות מופרדים ואין לי שום רצון לראות את הצבא מפאר את עצמו. אני יכול לראות חדשות, להתעניין ולהחליט לבד מה דעתי עליו. אבל הוא איים שאני אענש, ואקבל חיסור ואצטרך לעשות עבודה על הצבא, ועוד כל מיני עונשים שנועדו רק כדי להפחיד אותנו.
הרגשתי שכופים עליי להישאר, שאין לי ברירה. שוב, ניגשתי למורה שלי ואמרתי לו שאני לא מוכן להישאר כי הכפייה שבית הספר מטיל עלי שוב ושוב, לא מתקבלת על הדעת. בית הספר אמור ללמד אותי לחשוב בכוחות עצמי, וזה שהצבא פולש לי למערכת החינוך לא אומר שהם כבר המפקדים שלי, ואני לא חייב לקחת בזה חלק. המורה שלחה אותי לדבר עם המנהל. הרגשתי כאילו היא מעבירה את ה"אשמה" למישהו אחר, כאילו אני איזה "בעיה". חבל שאף אחד לא מדבר על מהות הדברים ולא מתפתח דיון. רק על החוקים והעונשים אני שומע.
כן המפקד! אהה, המנהל
ניגשתי למנהל, הסברתי לו למה אני לא מוכן להישאר פה. שוב, הוא הסתכל לי בפנים ובמקום לענות לעניין הוא רק ואיים בעונשים מגוחכים, כמו לעשות עבודה על גדולת הצבא ועל חשיבותו, שאני אקבל חיסור והפרעה בתעודה ועוד כל מיני עונשים שבמבט לאחור נראים כמו ניסיון עלוב לשכנוע.
יצאתי מהאולם, עשרות אנשים הביטו בי במבט של זלזול, כאילו אני איזה מצורע. אבל כשיצאתי מהאולם הרגשתי סיפוק שאין כמותו. לקחתי עט, והתחלתי לכתוב את הכתבה הזו.
קישורים:
אין לכם כח לכתוב טוקבק? תלחצו על הכפתור ותראו לנו מה אתם חושבים.
ZONE
עוד ערוצי וואלה! בפייסבוק
צלם תגובה
הוסף תגובה
XOXO
